כשאנחנו שמים לב לדברים הקטנים

החזרי אור תמיד הקסימו אותי, יש בהם משהו מן האלוהי…
הם יכולים להופיע סתם כך, בגלל שזרקתי על עצמי חולצת פייטים וסתם כך משום שבטעות הפייטים פגשו בקרן אור מקרית, אלא שאז הייתי רק לרגע מעיפה בהם מבט סתמי ומיד ממשיכה בענייני.

אבל מה אם?  מה אם בחרתי בה בחולצת הפייטים הצבעונית הנוצצת,
ומה אם נעמדתי בכוונה מול קרן האור החמימה ובהתרגשות התחלתי  להרקיד את הפייטים, ולהריץ אותם על כל הקירות, על התקרה והרצפה,  ונכדי המדהימים היו איתי בחדר ונצצו בעצמם משמחה, התרגשות, למידה , ומחוויית התנסות ראשונה…  מה אז ?

כשאנחנו שמים לב לדברים הקטנים, כשאנחנו מאירים אותם, מגדילים אותם, ומשתפים בהתרגשות שלנו נוספים ומאפשרים להם להאיר – בעצמם, מעצמם, את עצמם, אז –  זה כבר –   רגע של – "פליאה"   .  כדברי נלסון מנדלה: 

We are all meant to shine as children do.

we were born to make manifest the glory of god that is within us "  (Nelson Mandela)

אמן, שנממש את הקסם האלוהי הטמון בנו, נשחרר את כל העקבות, הפחדים, החרדות נחיה חיים של חופש ממכאובים רגשיים ופיזיים

happy new year

הציור ככלי מרפא

היום אני מחזירה את הציור למרכז חיי ,

מציבה אותו כשווה בין שווים בין חברי נבחרת הכלים שלי לצמיחה והעצמה אישית, בתוך ארגז הכלים שלי שאני חולקת עם אחרים ומלווה אותם בתהליכי ההתפתחות האישיים שלהם.

לפני שהכרתי שיטת רביב, את ה – EFT וה – NLP ,  היה שם בשבילי העולם הפנימי שלי, עולם של כישורים טבעיים ששמרו עלי ואפשרו לי להביע ולהוציא החוצה את השמחה ההתרגשות והכאב, להתמודד עם השדים, עם אותן חוויות שערערו את תחושת הביטחון שלי בעולם.

אני מאמינה שלכל אחת/ד מאתנו יש את הדבר הזה, הכלי המיוחד שלו המאפשר לו/ה לשמור על שפיות.

אז – כשעשיתי את הצעדים הראשונים של התפתחות עצמית מודעת –  הנחתי בצד את הדבר הזה, את ה- ציור.  התייחסתי איליו כמובן מאיליו,  כמו צחצוח שיניים, או קפה של בוקר, זוהרו נעלם.

לא עזרו הערות החברים, והשאלות המתעניינות – מה עם הציור? את מציירת?

בתהליך התפתחות האישית, רכשתי ידע וכלים להתמודד עם חוויות העבר והפכתי למאמנת. מודעת לתפקידו של הציור בחיי ובמחשבה שהוא כבר אינו רלוונטי, שיש לי עכשיו כלים משוכללים יותר, דחקתי אותו הצידה כאילו סיים תפקידו.

והיום, היום אני מתכבדת להחזיר אותו למרכז חיי . להציבו עם נבחרת הכלים שלי
כלים לצמיחה אישית וכלים אותם אני חולקת עם אחרים.

 

 

עם, מדינה, פרט, תחת טראומה.

למה צריך הגדרות

הגדרות נועדו לשרת מטרות שונות:

אם לצורך הבסיסי ביותר של בני האדם של הגדרה עצמית- הרצון להרגיש   "נורמאלי"
אם תשאלו אותי מה זה נורמאלי אומר שנורמאלי זה להרגיש שאתה משתגע                            זה לרצות לחיות, זה לבכות ולרעוד ולצחוק את נשמתך…

אם לצרכי מימון טיפול (ע"י המטפלים) – כשהנורמה משפיע על ההגדרה של רמת הפגיעה,
ומין הסתם על ההחלטה של איזה טיפול לתת, וככלי למדידה של התקדמות בטיפול ועוד.

וכן לענות על צרכים כלכליים (של הרשויות) – במיוחד במדינה כמו שלנו בה כמעט כל אדם
הוא נפגע טראומה ברמה זו או אחרת, ההגדרות משמשות ככלי לחלוקת תקציבים, כלי למיון הנפגעים, לתקצוב הטיפולים, וקבלת החלטות בעניין רמת ההשקעה במשאבים.
אפשר לראות את ההשפעה של כל אלו על סל התרופות, בקיצוץ כמות הטיפולים הפסיכולוגיים שהמדינה מקציבה ברמת המשאבים המושקעים ( או לא ) בתחום טיפול הנפש וכן הלאה.

אז איך מוגדרת טראומה עפ"י  מגדיר האמריקאי ה – DSM  לפגיעות בנפש,

"כאשר אדם נמצא תחת תחושת איום מידית על שלמותו הפיזית ו/או הנפשית, איום על עצמו או על זולתו, כשמתרחש אירוע קשה לא צפוי, ללא הכנה מוקדמת".

כפי שנתן לראות כמעט כל אחד מאיתנו יכול לענות להגדרה זו,
אנחנו -עם / מדינה / פרט – תחת טראומה החיי תחת חווית איום קיומי תמידי

ברמת העם: זיכרון השואה, איומי השמדה, חווית העולם כולו  נגדנו .

ברמת המדינה:  מלחמות, פיגועים, כלכלה, פלילים.

וברמה האישית: תחושה של חוסר ביטחון מדיני, כלכלי, בריאותי וחברתי,                         חוויות טראומטיות: אבדן, אלימות, מלחמה, הזנחה, תאונה, מחלה וכו.

אז מה עושים? איך מנהלים חיים במצב כזה?

מתברר שאנחנו חזקים, שיש לנו עצמות פנימיות כעם, כמדינה, כפרט.
כל אחד והעולם האישי שלו שיכול לספק לו כוחות .

ואם הפוסט הזה עשה לכם קצת רע, הכנסו בלשונית שבראש העמוד,
 – טיפ בקצה הפוסט וקבלו כלי בסיסי להקלה בהתמודדות היום ובכלל.

לכל איש יש סיפור

     לכל איש/ה יש סיפור, סיפור שהשאיר בו/ה חותם.

לטוב לרע זה עניין של בחירה,           

עניין של הבנה, תובנה, התבוננות מעמיקה, של סליחה, קבלה, ואהבה,

אהבה עצמית.

אירועים קשים הם חלק מהחיים -אמת.

נוטים להגיד שהאירועים הקשים, יחד עם האירועים הטובים בונים את האישיות הבוגרת שלנו.  אלא שזה לא כזה פשוט ולא כך הם פני הדברים. והעובדה היא שאנשים מגיבים בצורות שונות לאותם אירועים. האחד יפתח פחדים, השני יעבור לסדר היום.

הסביבה, האנשים שגדלנו אתם ואלו שגידלו אותנו, התמיכה, ההכלה, הקבלה, שהייתה או חסרה במהלך השנים כשחווינו את אותם אירועים הם הגורם המשפיע המרכזי ליכולת שלנו להתמודד .

היו טובים לילדים שלכם, היו קשובים בגוף, בנפש, בהאזנה מדוייקת.  היו טובים לאנשים שאתם פוגשים. אף פעם אין לדעת איזו עצמה תהיה לתגובה שלכם ואיזו השפעה גדולה יכולה להיות בה – לעתידם. וזה הטיפ שלי להיום

TED הרצאה לפי הכללים

בערב הרצאות בסגנון TED בנושא העצמה אישית. יחד איתי עוד שתי נשים עצמתיות נתנו את ההרצאה שלהן. היה מדהים לגלות, איך מבלי שדברנו קודם, הנושאים התחברו להם במעין פסיפס כשהאחד מתקשר, מתחבר, יוצא ונכנס אל האחר. אני שמחה לשתף ולהעלות כאן את המצגת. אעשה זאת בשלבים ובלווי טקסט (מתומצת כמובן ) אל דאגה, לא אלאה אתכם בפרטים (בהזדמנות מקווה שתגיעו לאחת הסדנאות שלי ושם נכנס לדברים בהרחבה).

הציורים שמלווים את המצגת הם שלי – הסברים על הציורים הועלו במהלך ההרצאה ויועלו גם כאן בזמן המתאים.

המשך יבוא… תודה

משפטים שאומרים לנפגעי טראומה – חלק 2.

אמרו לך ש…

• יש דברים שעדיף לא לדבר עליהם
• כדי שתשמר/י את זה לעצמך
• לא כדאי לחולל סערה
• יש אנשים שעלולים להיפגע
• לכ/י לטיפול ותגמר/י עם זה
• תפסיק/י כבר עם הטיפול כמה אפשר לחפור בעניין הזה

אז אמרו…

ש"יש דברים שעדיף לא לדבר עליהם".
צריך לדבר, חשוב לדבר, למצוא את המקום והאדם המתאים, לא להשאיר בבטן,
הסוד הוא רעל לנשמה. המחשבה הזו שעדיף לא לדבר הנה מרכיב משמעותי בחוסר היכולת להתקדם, לשים את החוויה הקשה בצד.

ש"כדי שתשמרי את זה לעצמך".
לא, בשום פנים ואופן לא כדאי להישאר עם זה לבד, זה אוכל אותך מבפנים, לא מאפשר לך להתפתח, הסוד כאמור מרעיל את הנשמה, משתק, גורם לך להוריד פרופיל במצבים שעליך להרים ראש ולהגיד את שלך. חשוב לאוורר ולשחרר את הטראומה.

ש"לא כדאי לחולל סערה".

---

---

הסערה קיימת. לא את/ה מחולל/ת אותה, היא בתוכך ולא מרפה, זה בסדר להעביר קצת ממנה החוצה, לבלבל לאחרים קצת את השקט שלהם. נכון, את/ה לא רוצה להכביד, (כל כך אופייני לך)  והם לא מאמינים או שקשה להם להכיל את הקושי שלך, הם חוששים שתקלקל את תפיסת עולמם הנעימה בה יש סדר, שם ברור מה טוב מה רע.

מצא/י לך מקום בטוח לאפשר לסערה להתחולל. אצל חבר / בן ברית / מטפל / קבוצת תמיכה / פורום אינטרנטי. אל תתייאש/י כשדוחים אותך, נסי/ה במקום אחר, בסוף גם תמצא/י. אל תישאר/י עם הסערה לבד אל תיתן/י לה להרוס אותך מבפנים, את/ה בטח כבר מאוד עייפ/ה משנים של החזקת הראש מעל המים. הגיע הזמן להגיע לחוף מבטחים.

 אמרו לך ש"יש אנשים שעלולים להיפגע"
כן – נכון, יש אנשים שעלולים להיפגע, אולי הם אותם אנשים שפגעו בך, או אלו שבחרו התעלם מכאבך, שהגנו על עצמם ועל עולמם הקטן מפני האימה שאיתה את/ה מתמודד יום יום, הגיע הזמן לפעול, להוציא את הכאב החוצה. להפסיק להגן על כולם, להתחיל להגן על עצמך.

"לכ/י לטיפול ותגמר/י עם זה".
טיפול לא גומר עם זה, טיפול טוב יאפשר חיים יותר מאוזנים והבנה שזה חלק ממך. הטיפול אינו מסע של הקלה, טיפול הוא עבודה קשה והרבה משברים ובדידות איומה…  לעיתים לוקח שנים עד שמגיעים לאותו איזון. לא פשוט בכלל להחליט ללכת לטיפול, להתמיד בטיפול, לסיים טיפול. יש לך את כל הסיבות לחשוש, להסס, לא להיות בטוח.

או שאמרו "תפסיקי כבר עם הטיפול כמה אפשר לחפור בעניין הזה".
הטיפול הוא מסע, מסע בו מקלפים עוד ועוד הגנות ומגיעים לפסגות ואז נופלים לתהומות. מדהים לגלות כמה אפשר לחפור בעניין. אך קודם לפני שמגיעים לעניין חופרים וחופרים סביב, כמו באתר חפירות ארכיאולוגי. לאט לאט בזהירות מסירים שכבות אבק, חופרים סביבו בעדינות, מוציאים את השברים בזהירות ורגישות רבה, מחברים אותם מחדש ורק אז נוגעים בנקודה -בעניין הזה שיוביל לשינוי והקלה,

לא פעם קורה, שכלי החרס מתפרק בתהליך השחזור וצריך להדביקו מחדש.  אפשר, במעשה ידי אמן להסתיר את הסדקים – אך אי אפשר להעלימם.